רגע  אני שמה לב, כמה מהר אני רוצה לדעת לאן... וכמה שקט נוצר, כשאני מסכימה רגע, להיות,  איפה שאני.

אין יום שבו איני מטילה ספק במשהו, משהו שכבר התקבע בתוך יום עולמי ארוך שנים, משהו בשפה שכבר מדובר, מבלי שאיזו עין תעיף בו מבט נוסף, כאילו כך היה מאז ומעולם. ובתוך הספק ישנו עוגן אחד יציב של ידיעה. וזהו עוגן של אי הידיעה. אי הידיעה המלאה של הטבע, שמחולל את ריקוד ההוויה שלו בכל רגע, ואין לו אלא להיות מבורך בשקט ההוא של מי שאינו מפקפק בכוח השינוי שלו. שאף אינו נקרא שינוי בשפתו, אלא הוויה שלמה שאינה ניתנת לחלוקה. ויש לה רק צורות שונות בעיני המתבונן. וכל מה שאני כותבת אינו מבקש הכר

​ בית המדרש של דב אלבוים הוא מרחב לימוד עיוני־קיומי, המפגיש מקורות יהודיים עם שאלות אנושיות של זהות, חופש, אחריות ומשמעות. יותר מכל, הלימוד מדגיש את מהות קיומו של האדם כיישות בעלת חירות. חירות שאינה מובנת מאליה, ושאליה הוא נדרש לשאוף ולממש לאורך חייו. ​ הלימוד אינו מכוון לידיעה טקסטואלית בלבד, אלא לעבודה פנימית: מפגש חי בין האדם לטקסט, ובין הטקסט לחייו. זהו לימוד שאינו מציע תשובות מוכנות, אלא מזמן בירור מתמשך של בחירה, אחריות והעמדה האישית של האדם בתוך סיפור חייו. ​ זהו מרחב

​התמקדות / Focusing ​ התמקדות היא גישה שפותחה בשנות ה־60 על ידי יוג’ין ג’נדלין (Eugene Gendlin), פילוסוף ופסיכולוג, מתוך התבוננות עמוקה בתהליכי שינוי שמתרחשים בטיפול. ג’נדלין הבחין שאנשים שחוו תנועה ושינוי משמעותיים, היו לאו דווקא אלו שהבינו את עצמם היטב ברמה השכלית, אלא אלו שידעו לעצור, להפנות תשומת לב פנימה, ולהקשיב לתחושה גופנית־רגשית עמומה שעולה בהם תוך כדי המפגש. לתחושה זו הוא קרא felt sense - תחושה מורגשת. ​ ה־felt sense אינו רגש מוגדר כמו עצב או כעס, וגם לא מחשבה או סי

על טבעו הצומח של האדם. ​ הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה נולד בשנות ה־50 וה־60 כ״הגל השלישי״ בפסיכולוגיה, לאחר הפסיכואנליזה והביהביוריזם. דמויות מרכזיות בגישה הן קרל רוג’רס (Carl Rogers) ואברהם מאסלו (Abraham Maslow). ​ העיקרון המרכזי בגישה הוא תפיסה הרואה באדם ישות בעלת פוטנציאל עמוק לצמיחה, ליצירה ולמשמעות ולא מכונה שצריך לתקן, או חולה שצריך לרפא. בתוך כל אדם קיימת נטייה טבעית לצמיחה, והוא מונע פנימית מתוכה. מה שרוג’רס כינה “הנטייה למימוש עצמי”. כאשר מתקיימים תנאים של קבלה, אמפת