רגע אני שמה לב, כמה מהר אני רוצה לדעת לאן... וכמה שקט נוצר, כשאני מסכימה רגע, להיות, איפה שאני.

אין יום שבו איני מטילה ספק במשהו, משהו שכבר התקבע בתוך יום עולמי ארוך שנים, משהו בשפה שכבר מדובר, מבלי שאיזו עין תעיף בו מבט נוסף, כאילו כך היה מאז ומעולם. ובתוך הספק ישנו עוגן אחד יציב של ידיעה. וזהו עוגן של אי הידיעה. אי הידיעה המלאה של הטבע, שמחולל את ריקוד ההוויה שלו בכל רגע, ואין לו אלא להיות מבורך בשקט ההוא של מי שאינו מפקפק בכוח השינוי שלו. שאף אינו נקרא שינוי בשפתו, אלא הוויה שלמה שאינה ניתנת לחלוקה. ויש לה רק צורות שונות בעיני המתבונן. וכל מה שאני כותבת אינו מבקש הכר