דף הספק היומי

אין יום שבו איני מטילה ספק במשהו, משהו שכבר התקבע בתוך יום עולמי ארוך שנים, משהו בשפה שכבר מדובר, מבלי שאיזו עין תעיף בו מבט נוסף, כאילו כך היה מאז ומעולם.

ובתוך הספק ישנו עוגן אחד יציב של ידיעה.

וזהו עוגן של אי הידיעה.

אי הידיעה המלאה של הטבע, שמחולל את ריקוד ההוויה שלו בכל רגע, ואין לו אלא להיות מבורך בשקט ההוא של מי שאינו מפקפק בכוח השינוי שלו.

שאף אינו נקרא שינוי בשפתו, אלא הוויה שלמה שאינה ניתנת לחלוקה.

ויש לה רק צורות שונות בעיני המתבונן.

וכל מה שאני כותבת אינו מבקש הכרעה אלא רק מרחב או מקום.

כמו שאמונה גדולה היא זו היודעת להחזיק ספק ולהחיות אותו.

ספק אינו חשדנות, כפי שאינו פסימי או ציני,

הוא דומה יותר לרצון להתנער מכבלים של מחשבה, של הבנייה או של כפייה.

אמונה שמצמצמת אותי או כופה עלי משהו מן החוץ, שוללת ממנה וממני את הרכיב המהותי ביותר שמקיים אותה ואותי. החירות.

החירות היא הכוח המיטיב להחזיק מורכבות וניגודים בנשימה אחת,

לחפש דרך.. שעשויה מאדמה ולא מבטון.