הגישה ההומניסטית

​

הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה נולד בשנות ה־50 וה־60 כ״הגל השלישי״ בפסיכולוגיה, לאחר הפסיכואנליזה והביהביוריזם. דמויות מרכזיות בגישה הן קרל רוג’רס (Carl Rogers) ואברהם מאסלו (Abraham Maslow).

​

העיקרון המרכזי בגישה הוא תפיסה הרואה באדם ישות בעלת פוטנציאל עמוק לצמיחה, ליצירה ולמשמעות ולא מכונה שצריך לתקן, או חולה שצריך לרפא. בתוך כל אדם קיימת נטייה טבעית לצמיחה, והוא מונע פנימית מתוכה. מה שרוג’רס כינה “הנטייה למימוש עצמי”. כאשר מתקיימים תנאים של קבלה, אמפתיה ואותנטיות, האדם יכול להתחבר לידיעה הפנימית שלו ולמצוא את דרכו.

​

בפסיכולוגיה המשמעות היא, שהמטפל אינו מומחה שמאבחן ומתקן, אלא מלווה שנוכח, מקשיב ללא שיפוט, ומאמין ביכולתו של האדם למצוא את התשובות שלו.

בהורות, הילד אינו “חומר גלם” שצריך לעצב, אלא אדם בעל ערך פנימי, הזקוק לאהבה, כבוד וגבולות ברורים כדי לפרוח. ההורה אינו שולט, אלא מלווה, מקשיב ומשקף לילד את עצמו.

​

חשוב לי להדגיש כי בניגוד לאופן שבו הגישה ההומניסטית נתפסת לעיתים, היא אינה מבוססת רק על הכלה ורכות. בליבה קיימת גם תפיסה עמוקה של החזקה אשר בלעדיה כל זה לא יכול להתקיים.

החזקה אינה שליטה או הכוונה, אלא נוכחות יציבה וברורה: מסגרת, גבולות וקשר שניתן להישען עליו. האמון ביכולת של האדם לצמוח אינו היעדר גבולות, אלא ההבנה שצמיחה מתאפשרת דווקא כאשר יש קרקע בטוחה.​​

 

​​